על מנת להרוג את הצפע בעודו צפעון, ניסח היועץ המשפטי של הבנק נספח שיחסל את הספחת. נוכל אחר לקח הלוואת גישור, ברח עם הכסף לאילת וקנה פיאט פונטו יד שנייה למאהבת. זה נבל!
הבנק יצא למתקפת מנע ושכר עורכי דין נוספים. הללו, בעבודת עט, נייר ומקלדת, הכינו נספחי נשך לכל נוכל.
בינתיים, הפרסי שברח, נתלה בכיכר העיר בגדד והבליין האילתי חזר לאישתו (בלי הפונטו). אבל במכללות ממשיכים לפלוט עוד עורכי דין שממלאים מסדרונות וכותבים נספחים שיקברו תרחישי אימה משפטיים בעודם על הנייר. כשהגענו, אני ובתי ענבר, כדי לפתוח לה חשבון בנק, נדרשנו לחתום שלא נעשה לבנק את כל מה שהעורכי דין שלו חשבו שאנו עלולים לעשות וגם להסכים שהבנק יוכל לעשות לנו כל מה שהעורכי דין שלו יגידו לו לעשות. הסכמנו לזה מיד אז חתמנו כאן וכאן וכאן וכאן. חשבנו שזה נגמר ותיכף מקבלים כרטיס לדויד ברוזה על המצדה רק ללקוחות לאומי, אך טעינו. הפקידה הכניסה את החוברת החתומה לאוגדן מהודר והיידה לנספחים! המדפסת שהייתה לידה, החלה לירות דפים בקצב של מסיבת טראנס ואנחנו (הקטינה והאפוטרופוס) התחלנו לחתום.
ולחתום.
ולחתום.
אני כבר מכירה את זה. בשבילי זה כלום. הספקתי בחיי להיות תובעת (בחמש עותקים) ונתבעת (בעשר). ערבה (בשמונים סעיפים) ונערבת (בחמש מאות). אני חותמת בשמי וגם בשמו על צ'קים ואשראי. אני חותמת בסופר, בבנק ובמכבסה. החתימה שלי כבר מזמן ירדה לפס ייצור המוני.
לא איכפת לי לחתום בתחתיתם של כל חמש מאות עמודי ה- A-4 שנפלטים ברעש של מכונת ירייה ברגע זה ממש. אבל למה לעשות כזה דבר לנערה צעירה שחתימת ידה עדיין בשלבי מחקר ופיתוח? בחייכם! מסכנה!
איש אינו מצפה שתשב אחר הצהריים על כוס אספרסו קטן בגינה ותקרא להנאתך את 800 עמודי המשכנתא שחתמת עליהם. שלא לדבר על האפשרות לקחת לך רגע מול נציגת השירות לפני שאתה חותם על הסכם עם חברת הסלולר. רק הזמן שלוקח לך לחתום על כל זה, גומר לך את האיזי פארק. אז גם לקרוא?
לרגע קל עבר בי הרהור, על מה אני חותמת? שלפתי איזה דף מהערמה ובלי להפסיק לחתום, קראתי. היה כתוב שם שאסור לנו לסייע בכל דרך להלבנת הון והעונש על סיוע כזה הוא מאסר. הודעתי מיד לענבר שאסור לה לסייע בהלבנת הון בשום צורה כדי שלא תכנס לכלא.
היא נבהלה.
הפקידה נחלצה לעזרתנו והסבירה לענבר שאם מישהו מבקש לתת לה כסף להפקדה בחשבון, עליה לסרב כי זה אסור. אבל, היא הוסיפה, לאמא מותר להפקיד לך כסף בחשבון. נשמנו לרווחה. זה היה מרגיע לדעת שאימהות לקטינות יכולות להלבין את הונן אצל בנותיהן. אבל רק הן. כי מאז כניסתו של הנספח החדש, ברור שהלבנת ההון בישראל נספחה למוות.
ואנחנו המשכנו לחתום. האוגדן תפח, הסניף נסגר.
וחתמנו.
וחתמנו.
וחתמנו.
חתמנו עד שבזושבילי הזקן עצר את הכל. מסתבר שהמדפסת שממוקמת ליד הפקידה, משותפת לשתי פקידות ויורה נספחים לשני לקוחות סימולטנית וכך יצא שאני וענבר חתמנו גם על ההלוואה שלוקח ברגעים אלו בזושבילי הזקן שיושב בדלפק שלידנו ובזושבילי הזקן חתם שהוא קטינה שפותחת חשבון בנק. וזה מצחיק כי הוא בכלל לא קורא עברית! צחקקנו זה לזו וזו לזה והחלפנו דפים. ליתר דיוק, לא צחקנו בכלל. הפקידות שלנו צחקקו זו לזו והחליפו דפים. ואנחנו חתמנו שאנו מסכימים שהבנק יעשה לנו מה שהוא רוצה, מתי שנוח לו ואנחנו נשלם על זה ככל שנידרש.
אז בשביל מה כל הנייר הזה? שתי שורות לא יספיקו?
